סטויאנקה מוטאפובה: אני לא חושב על מחלות - מה שיכתוב לי יקרה

תוכן עניינים:

סטויאנקה מוטאפובה: אני לא חושב על מחלות - מה שיכתוב לי יקרה
סטויאנקה מוטאפובה: אני לא חושב על מחלות - מה שיכתוב לי יקרה
Anonim

שחקנית הבולגרית הגדולה סטויאנקה מוטאפובה מלאו 93 ב-2 בפברואר. אחרי יותר מחצי מאה על הבמה ואינספור תפקידים בלתי נשכחים על המסך הקטן והגדול, שמה ממשיך להעלות חיוכים שמחים לכל מי שנוגע אפילו לרגע בכישרון האדיר שלה.

היא שוב חלקה את החג שלה עם אלה שממשיכים להעניק לה את אהבתם הבלתי מסויגת - הצופים. מעריציה הגדולים הצליחו להשיג כרטיס והיה לעונג לראות אותה על במת התיאטרון הסאטירי - השנה בהצגה "חרגולים" מסנט. L. Kostov.

לפני שנה, סטויאנקה מוטאפובה שיתפה שהיא מרגישה טוב מאוד כי היא עדיין עובדת, עדיין על הבמה. אם אני לא עובד - אני לא מרגיש טוב.

אני נוסע ומשחק לבתים מלאים. עדיין לא דחו אותי, למרות גילי. מעולם לא חשבתי שאוכל להופיע על הבמה בגיל הזה , אמרה השחקנית הבולגרית הגדולה.

“ושהקוראים שלכם יהיו בחיים ובריאים. לעבוד מה שהם אוהבים, מה שהם נולדו לעשות, לתת להם הנאה. מי יתן שכל משאלותיהם יתגשמו , איחל את האהוב על דורות של בולגרים לקוראי MyClinic.

איך היא מרגישה בגיל 93, האם יש "ארבה" בארצנו ואיפה הם - הנה הווידוי של סטויאנקה מוטאפובה.

גברת מוטאפובה, צוות MyClinic מברך אותך לרגל יום השנה ה-93 שלך - תמיד תהיה אמיצה בחלומותיך, חזקה כאדם ושחקנית, עליזה וחייכנית, בריאה ומאושרת עם האנשים שאוהבים אותך. איך אתה מרגיש אחרי מחיאות הכפיים הארוכות על במת התיאטרון הסאטירי?

- תודה על איחולייך! אני קצת עייף, לא הצלחתי לישון, לנוח, אבל אני אסתדר, לא אוותר. יש לי הרבה פרחים, הביאו לי אותם עם משאית, שכנה עזרה לי לסדר אותם. חשבתי שאני בבית קברות… קצת הומור אפל… (צוחק!)

חוש ההומור שלך לעולם לא עוזב אותך…

- אני נרגש מהמחווה של אנשים לכבד את יום ההולדת שלי, אבל אני לא רוצה לראות אותם מתפוגגים. אפילו חשבתי שאשאיר סל על מפתן כל השכנים שלי - שיהיו גם מרוצים! אני אדם עליז, אז אני אעזוב. יש לי עוד שלוש הופעות בשבוע אחד - בקאזנלאק ובסליבן, אז אני אדחה את השאר עד לאחר מכן.

איך הבריאות שלך?

- הבת שלי לקחה כמה תוספי תזונה - גם לדם, וגם לעייפות וגם לעיניים. לא שאני רע, אבל בגיל הזה אני צריך לדאוג לעצמי. אני לא חושב על מחלות בכלל – מה שכתוב לי יקרה. למה להעמיס על הנפש שלי מחשבות רעות?!

האם אתה עדיין רוצה לנסוע למצרים?

- אה, כן, בא לי לטייל, אבל אם אפשר איכשהו בלי להרגיש. אולי אפילו אמצא זמן - תמיד רציתי לראות את הפירמידות.

93 - אתה יכול להרגיש אותם?

- אני לא מרגיש אותם, אני כמעט כמו ילד. לא חשבתי שאגיע לשנים האלה. לא הרגשתי אותם כשהם נערמו ו

אני עדיין לא מרגיש זקן

הם אומרים - זקנה, אני מרגיש את זה, כמובן, כמה מחלות מתקשרות, אבל זה אותו דבר עם צעירים. למי אין כאב ראש, למי אין כאבים ברגליים, למי לא מתלונן על משהו?! אני לא יכול להתלונן - אני חי, אני בריא, הבת שלי מוקי דואגת לי ולרווחתי בשנים המבוגרות האלה… (צוחק!)

התפקיד שלי ב"חרגולים" קטן, נראה לי שלא הייתי צריך להופיע עם זה על הבמה ביום ההולדת שלי. אבל ככה זה קרה, זו התוכנית. הכי אזכור את יום ההולדת שלי עם הקהל. למען האמת, הייתי קצת נבוך, אבל הצלחתי לעשות משהו יש מאין. הצלחתי להחיות את שלושת השורות שלי.

מי הם ה"ארבה" בימינו?

- "חרגולים" כמה שאתה רוצה, אבל בלי שמות, בבקשה… חוצפנים, תוקפים אותך ברחוב, נותנים לך כמה מחמאות, אבל מזויפים מדי - זה הכי פחות לא נעים.יותר לא נעימים הם אלה שמונעים ממך לעבוד, לחיות באופן מלא. פעם, בבית הספר, בלי לדעת את שיעור ההיסטוריה, אמרנו - הנה, הופיע ארבה. (צוחק…) ועכשיו כשאני חושב על זה, אני צוחק הרבה על הטיפשות שלנו… החיים שלנו לא יכולים להתנהל בלי "ארבה"!

האם אתה חש זיוף באנשים? האם זה הדבר היחיד שהשתנה בבולגרית?

- אה כן, מיד, אני מזהה את זה בלי להיכשל, בגלל זה אני לא אוהב להיות ליד הרבה אנשים. חמדנים הפכו לסוג מסוים של בולגרים, הם ממלאים את הכיס שלהם על חשבון העניים.

יש אנשים שאין להם מה לאכול,

אבל לאף אחד לא אכפת, זה מגעיל. אתה יודע שיש לי בית קטן בדראגלבצי לקיץ. סביבי הם בנו כמה ארמונות ענקיים, הם נעולים במנעולים גדולים, מצלמות, שומרים - הם מגוחכים ומעוררי רחמים מדי. גדרותיהם גבוהות מהבתים - מפני מי הם שומרים, האם אני יודע…

מעטים יודעים שסיימת לראשונה לימודים בפילולוגיה קלאסית…

- השפה שלנו כבר מאוד מזוהמת - הבולגרי מדבר כרצונו. אין מי שיתקן את זה אפילו על הבמה. אין מי שיפקח על הנאום שלנו שם. אנחנו מתרוצים שהשפה שלנו קשה, אבל אני מדבר נכון מאז שהייתי ילד. זה מה שאבי ואמי לימדו אותי.

האם תוכל לשתף איך היו אבא שלך, אמא שלך?

- אמא הייתה אישה משכילה מאוד, אבא שלי - אפילו יותר. הייתה לו תחושה מוזרה של הדבר האמיתי. הוא חלה מוקדם, הפסיק לכתוב. והמחזות שלו הוצגו, הם היו טובים ומעניינים. שמנו לב שהוא פתאום הפסיק לכתוב. ושאלתי אותו – אבא נהג לכתוב מאמרים טובים מאוד ב"משל", הפרסום הכי אינטליגנטי באותה תקופה. אבא שלי דיבר את כל השפות האירופיות וערבית.

הוא הכין מילון בולגרי-טורקי מפואר, נעל אותו בכספת ברזל במהלך הפינוי. כשחזרנו, מצאנו שהכל חרוך - כמות עצומה של עבודה הלכה לפח.

אמא שיחקה טוב מאוד

היא סיימה לימודי היסטוריה בבולגריה, אבל נסעה לפריז וסיימה לימודי מוזיקה קלאסית בסורבון.הוא חוזר לכאן, יש לו רעיון להתמסר למוזיקה, אבל הוא פוגש את אבא שלי, יולד שני ילדים ומפסיק לנגן. אחרת נשארו לי מהם פסנתר כנף אחד ופסנתר אחד - אני זוכר איך שניהם ניגנו ביחד… אני לא מצליח להיפטר מהרהיט המשפחתי, התמונות - הם זכרונות. עולים שונים, באים זרים, הם רוצים לקנות ממני משהו - אבל אני לא מוכר כלום.

מה גרם לאבא שלך לחלות?

- בשנות ה-30, קיבלתי גידול במוח. משרד החינוך אף העניק לו סכום גדול מאוד כדי לעבור ניתוח בוינה. הייתי אמור להתלוות אליו, אבל הוא סירב ללכת. לדבריו, אין לו כוונה להשאיר את עצמותיו בחו ל. ואני, בצחוק, הבטחתי לו שלא אשאיר אותם שם, שאשא אותם. אני צוחק מהבדיחה עכשיו, אבא ידע הומור. הוא לא כעס על המילים שלי, אבל הוא לא רצה ללכת…

מזה הוא מת?

- לא, התברר שהגידול שפיר, ועם הניתוח הוא יחיה שם הרבה זמן. כאן התחילו להקרין אותו, שגם עכשיו, עם המכשירים המודרניים שלנו, עדיין מזיק מאוד.היה מכשיר פרימיטיבי בבולגריה כשהוא מת, הרופאים אמרו לנו: אם אתה חושב שהוא מת מהגידול, זה לא היה מזה. הוא נפטר ממחלת קרינה! הרופאים אמרו את זה, הקרינה הייתה אכזרית, היא שרפה לו את המוח. אבל זה היה אז - בגיל 67 הוא מת…

כשהפסיק לכתוב, הבית שלנו התמלא באנשים רבים - נערכו שיחות מעניינות. הם לא השאירו אותו לבד עד הסוף…

ושהקוראים שלך יהיו בחיים וטובים. לעבוד מה שהם אוהבים, מה שהם נולדו לעשות, לתת להם הנאה. שיתגשמו כל משאלותיהם.

מוּמלָץ: