אנטוניו אוגרינסקי: אני לא יכול לראות בעין אחת - אני עובד עם ילדים חולי סרטן

תוכן עניינים:

אנטוניו אוגרינסקי: אני לא יכול לראות בעין אחת - אני עובד עם ילדים חולי סרטן
אנטוניו אוגרינסקי: אני לא יכול לראות בעין אחת - אני עובד עם ילדים חולי סרטן
Anonim

אגדות הילדים האהובות עלינו תמיד מתחילות ב… פעם… עם זאת, היום נספר לכם אגדה בגרסה מודרנית - על פיטר, רופא מיילד-גינקולוג, אנטוניו, שחקן בתיאטרון הדרמה של ורנה, ורומן, שחקן, אחד מ"אדוני האוויר" - אנו מציגים בפניכם את משפחת אוגרינסקי.

במשך שנים רבות, אנטוניו ורומן לא חשדו שיש להם אח גדול. רומן שמע על ד"ר פטר אוגרינסקי, אבל תמיד קשר אותו עם אביו. ואנטוניו מבין כשאביהם, ד"ר גאורגי אוגרינסקי, לפני שהוא עוזב את העולם הזה, מספר לו איך הדברים. לאחר מספיק זמן בחשיבה על איך ומה בדיוק לעשות, אנטוניו מארגן פגישה עם פיטר.

וזו ההתחלה של האגדה הבולגרית המודרנית "שלושת האחים". עד היום הם חיים באושר וביחד, עוזרים זה לזה בכל דרך שהם יכולים, מתראים בהזדמנות ובלי הזדמנות. בלי לדעת שהם קיימים בעולם הזה, עכשיו שלושת האחים של משפחת אוגרינסקי אינם ניתנים להפרדה.

אבל כששואלים אותם מי מהם היה "הראש המשוגע", שלושתם הם קטגוריים: - אנטוניו.

"הוא חשב את כל השטויות האפשריות, ביצע אותן בשמחה ובשאפתנות, כך שהן יצאו טוב כמו שראינו אותן בסרט", מוסיף רומן.

אנטוניו עשה שוב "טיסה" עם מצנח מקומה 5. "הראש המשוגע" גם המציא דרך לגנוב את האמפולות עם תרופות של האב, ד"ר גאורגי אוגרינסקי. זה מה אנטוניו בן ה-54, האח האמצעי, שחקן בתיאטרון הדרמה בוורנה, שיתף עם "דוקטור" על חייו, גורלו, יופיו ויצירתו.

אנטוניו, מאיפה שם המשפחה שלך?

- לגבי שם המשפחה שלנו, עדיין לא חקרתי בפירוט מאיפה הוא מגיע. המעט שאני יודע הוא שהוא ממוצא פולני. אבל אין לנו פולנים במשפחה, אני לא יודע איך הפכנו לאוגרינסקי. רק רומן נולד בבלגואבגרד, ומשפחתנו עברה לעיר המקדונית משום שאבינו, ד"ר גאורגי אוגרינסקי, פסיכיאטר ורופא משפטי, הוצב לעבוד בבית החולים בלגוייבגרד.וכך הפכנו לאחד מהסופינים ה"אחרים" - אלה שעוזבים את העיר הגדולה.

למה אתה גר ועובד בוורנה?

- כשהתחתנתי, הייתי צריך לבחור - עבודה או משפחה. ובחרתי באירינה. בערב השנה החדשה, ב-1 בינואר, 27 קיצים, היא נתנה לי בן יפה, אלכסנדר, שהוא שלי, הגאווה המשפחתית שלנו. הילד שלנו בוגר UNSS, הוא מפיק, הוא גם עובד בכלי תקשורת, במחלקת הספורט. הוא נשאר לגור בסופיה, אבל אנחנו שומעים זה את זה כל יום, מתראים לעתים קרובות.

אתה ורומן שמחים מאוד שמצאתם את אביכם…

- כשאבא סיפר לי על אחינו פיטר, החלטתי שאין מה להסתובב וקבעתי איתו פגישה. דאגתי איך לדבר איתו - אל "אתה" או אל "אתה"… גבר עמד מולי, שדומה מאוד לאבא שלנו -

היציבה שלו, ההתנהגות שלו, ההליכה שלו. אי אפשר לתאר את זה - אבל לא יכולתי להאשים את זה. החלטנו שלמרות שהשעה הייתה רק 10 בבוקר, בואו נשתה כל אחד לריבאונד, כדי "להתיר" את הלשון.וזו לא הייתה טעות – עד היום אנחנו מתווכחים, שלושתנו זה דרך זה, אבל פיטר עושה סדר במהירות. התברר שפיטר היה הראשון שגילה עלינו וראה אותי על פוסטר של תיאטרון! סיכמנו להיפגש בבית של רומן, אבל בעיה חדשה - הייתי צריך להסביר לו מי זה פיטר. ד"ר פטר אוגרינסקי הוא אחינו הבכור, אבינו. הוא ראש מחלקת הריון פתולוגי בבית החולים העיר השני בסופיה.

האחים שלך אומרים שהיית "הראש המשוגע"…

- מכיוון שחשבתי על כל השטויות האפשריות, ביצעתי אותם בשמחה ובשאיפה להצליח כמו שראינו אותם בסרט.

עשיתי חרא נורא. לקחתי את האמפולות מתיק החירום של אבי וזרקתי אותן למדורה - הן עשו רעש גדול. את שניהם כבר לא יכולתי לראות בעין אחת, ונהניתי לראות אותם רעמים. קפצתי עם מצנח בעבודת יד מקומה 5 - למטה. טוב שהיה גבר שיהפוך אותי ויטלטל אותי - כדי שהחלקים שלי יתאימו.

המקרה של מוביל המים היה מאוד מגעיל. אני מסתכל עליו, מתכופף, משהו מסתובב מלמטה, והחלטתי לשכב מתחתיו לראות מה זה, לא ראיתי את המשאית מתחילה בכלל, בשלב מסוים פשוט התהפך וצמיג אחד עבר איפה שהייתי קודם.

הנהג בפנים פשוט מת…

המום, לא מסוגל לדבר. ואני יצאתי מתחת למשאית ושאלתי אותו: "מה קרה, בנאדם? למה אתה לא נוסע במשאית שלך?". קטן, גם אבא שלי בא בריצה. הוא נוגע בי פה, שם, זה כואב - אפילו לא פחדתי.

יש משהו בריא עליך?

- מה לא שברתי - רגל, זרוע, ראש - הכל מתעלולים. וויגוואמים, פעלולי בוקרים - כל מה שדמיינתי וראיתי בסרטים, ניסיתי. גלשתי, ניערתי את עצמי, ויתרתי עליהם. ארגנו משחקים מוזרים, כולל חגיגה בביצים זרות, תרנגולות כמובן. אני וחברים שלי היינו מפריחים עשן בקונדיטוריה, והבאנו לה כמה חתולים - האישה הייתה פעורת מילים כשראתה אותם שם.בגלל זה יש לי הרבה תפרים - מהתעלולים שלי.

היית חולה?

- אפילו עכשיו אני חולה, אני מטופל בבית. לא היה לי טוב עם עין אחת מאז שהייתי ילד, לאחר זמן מה איבדתי איתה לחלוטין את הראייה. עכשיו אני מטפל בילדים החולים באהבה רבה. ולא רק הם - אני מנסה לעודד את האנשים המזועפים. התעלולים באו מתוכי, בכלל לא חשבתי שאני יכול להתעוור. עכשיו אני מאוד אוהב לקרוא, לשמוע מוזיקה קלאסית, ככה אני נרגע אחרי יום שלם בפסיכיאטריה, אם אי פעם הייתי.

אתה עובד בתוכנית שוויצרית עם ילדים חולי סרטן. מה זה עולה לך?

- במידה רבה - רגשות. מאוד קשה לי, קשה לפרנס את עצמי - אתה רואה אותם נאבקים, קשורים בחוטים, עם מערכות - זה מפחיד אם הילדים שלך יחלים. עכשיו אני הולך לילדים חולי סרטן בתדירות נמוכה יותר, אני עסוק יותר באחרים. אני מרחם, כשהם לובשים את עורכי הדין שלהם, הם בוכים - ואני איתם… אני לא צוחק - בגיל הזה בוכים רק מרוב צער! אני אוהב לתת להם תקווה, לראות אותם מחייכים!

מוּמלָץ: