השינוי מתחיל היכן שהאשמה והאשמה מסתיימות

השינוי מתחיל היכן שהאשמה והאשמה מסתיימות
השינוי מתחיל היכן שהאשמה והאשמה מסתיימות
Anonim

בלה התיישבה מולי בחוסר נוחות ואמרה שהיא רוצה לדון במשהו חשוב ודחוף במיוחד. היא התחילה לספר: "הופיעה לעבודה עמית חדשה שהוציאה אותי מאיזון - בטוחה בעצמה, יפה, יודעת הכל, יכולה הכל, מגיבה מהר ויש לה מענה לכל מקרה. מפלרטט עם עמיתים, מדבר עם בוסים כשווה. רק לראות אותה מכעיס אותי! לפגישת העבודה האחרונה, התכוננתי טוב מאוד, אבל התביישתי להציג את הרעיון שפיתחתי, אז חיכיתי לרגע מתאים לקחת את הדיבור. עם זאת, הקולגה דיבר והציג משהו דומה למה שהמצאתי. אני לא יודע מה קרה לי, פרצתי לעיני כולם, אמרתי לה שהיא מתיימרת להיות חשובה ומעולה, שהיא מתנהגת בצורה מגונה עם קולגות, לקחתי את התיק שלי והלכתי".

האם אתה מכיר את זה - להירתע מלבקש כל דבר, כל אחד; לדאוג למשוך תשומת לב לעצמך, להרגיש חסר חשיבות ויחד עם זאת בלתי נראה ומתעלמים, וכשאתה לא יכול לשאת יותר את אי הנראות שלך, לכעוס ולעזוב ברעש (כדי שיראו אותך) ?

לא לחפש ולבקש מה שמגיע לך (למשל בעבודתך להביא חומרים במקום לבקש אותם מהעוזר הטכני). חוששת לשאול את המנהל שלך אם אתה יכול לנצל את החופשה השנתית בתשלום או ללכת לאימון התפתחותי? אי נוחות לשאול את הרופא לגבי תוצאות הבדיקה, האבחנה ואפשרויות הטיפול. אל תגיד שהם גבו ממך יותר מדי או פישלו את ההזמנה שלך. לשמוע את עצמך מתחיל את השיחה במשפט: "סליחה להטריד אותך!" או "אני מצטער שבזבזתי את זמנך ושעממתי אותך בשאלותיי".

אם כן - קריאה מהנה! בשורות הבאות, אני מקווה שתגלה סיבות אפשריות ופתרונות אפשריים.

בלה המשיכה את סיפורה: בבית הספר הייתי ילדה רגילה, לא התבלטתי מאחרים - לא היו לי הופעה מרשימה, כישרון או הישגים; לא היו לי חברים הכי טובים, בנים לא התעניינו בי, מורים לא שמו לב אלי. בכיתה, גם אם ידעתי את התשובה הנכונה, לא הרמתי את ידי. לא שאלתי על מה שלא הבנתי.

באוניברסיטה זה היה אותו דבר, זה אפילו החמיר - כשניסיתי לספר בדיחות לעמיתים שלי, לא יכולתי להחזיק את העניין שלהם.

שאלתי את בלה מה גורם לזיכרונותיה מבית הספר והאוניברסיטה להציף עכשיו. והיא ענתה כך: "התחושה. אני מרגיש כמו שהרגשתי בבית הספר - רגיל, מכוער, שמן, לא רצוי, מבועט החוצה, תקוע, מוזנח, בלתי נראה, אף אחד".

המשפחה שבה בלה גדלה נקרעה בגלל סכסוכים, אלימות ואלכוהול. אבל את מה שבלה הרגישה ומה שעשתה בחייה חווים ועושים גם אנשים שגדלו עם הורים אוהבים, מצליחים במקצועותיהם.

אז מאיפה התחושה של חוסר חשיבות, דימוי עצמי נמוך וספק עצמי?

אני לא מזלזל באמונות, בסביבה, בגישה או במשפחה שאנו נולדים לתוכה - אין ספק שהן ממלאות תפקיד מהותי במי שאנחנו. הכרת האמונות והמסרים המגיעים מהמשפחה ומהסביבה תעזור לנו להבין איך הפכנו למי שאנחנו. אבל כדי להפוך למה שאנחנו רוצים, נצטרך להפסיק לנסות "לסחוט" משאב מהורינו ואבותינו ונצטרך לחפש אותו בתוכנו.

"איך? - אתה תשאל. - איך אמצא בי משהו שלא ניתן לי ושלא לימדו אותי?". הניסיון האישי שלי בטיפול והניסיון המקצועי שלי עם אנשים הראו לי שיש הרבה יותר משאבים בתוך כל אחד מאיתנו ממה שאנחנו מבינים. לזה אני מתכוון.

ייתכן שההורים ואבותינו לא הותירו לנו ירושה חומרית, אולי הם לא לימדו אותנו אסטרטגיות התמודדות יעילות במצבי חיים שונים, אולי לא ראינו בהם ביטחון עצמי והערכה עצמית טובה.יתכן שמתוך נאמנות למישהו אנו חוזרים על תרחישי חיים, שהזדהינו עם מישהו, שהסתבכנו בגורלו של מישהו אחר וכו'. אבל ההורים שלנו נתנו לנו חיים. והחיים האלה קורים בגוף. בידינו לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית של הגוף הזה ולתת משמעות ותוכן לחיינו. בתקופה המודרנית בה אנו חיים, יש שפע של שירותים טיפוליים ובריאותיים טובים, כמו גם כאלה המשפרים את איכות החיים. יש לנו גישה למידע מספיק כדי לגלות איך אנחנו רוצים לחיות ואיך לעשות את זה. לכן, היום אפנה את תשומת לבכם לחיפוש בתוככם אחר תשובות לשאלות הבאות: מי אני? איך אני בעל ערך לעצמי ולעולם? מה זה שמושך את תשומת ליבי, לוכד את העניין שלי, מסקרן אותי, מרגש אותי, גורם לי להרגיש סיפוק, השראה, חי? האם אני יכול למשוך ולהחזיק את תשומת הלב של אחרים? מה אני יכול לעשות כדי להשיג את זה? איך אני מרגיש כשעיניים של אחרים נשואות אלי כשהם מסתכלים עליי? האם אני יכול לקבל מאחרים (תשומת לב, טיפול, תמיכה, סיוע)? האם אני יכול לתת לאחרים? מה אני יכול לתת להם (תשומת לב, עניין, תמיכה, שיתוף פעולה, טיפול, הבנה)? האם אני יכול להתנגד להרגיש פגיע ושברירי כשעיני אחרים נשואות אליי? האם אני יכול להתחבר לכוח ולאנרגיה שלי כדי להתנגד לתשומת הלב שלהם? האם אני יכול להציע משהו מעניין ובעל ערך לתשומת לבם? האם אני יכול להיות באור הזרקורים?

האם אוכל לשאת ביקורת ותוכחה? האם אוכל להפנות את תשומת ליבי למה שמעניין אותי, האם אוכל להשקיע זמן בעצמי? או שקל לי יותר לומר: "די, אני לא רוצה להיות במרכז תשומת הלב שלך. אני לא חשוב ומעניין. אני משעמם, עם מקצוע רגיל, בלי הופעה חיצונית מעניינת, בלי תחביב מרגש. אל תשים לב למה שאני אומר לך, אל תקשיב לי. זה רק השטויות שלי. עכשיו אני הולך לשאול אותך משהו חשוב בשבילך כדי שתשכח ממני".

כדי להיות חשובים ומשמעותיים לאחרים, עלינו להיות חשובים ומשמעותיים עבור עצמנו. ובשביל זה אנחנו צריכים לקחת אחריות על החיים שלנו. שינוי החיים בכיוון שאנו רוצים תלוי בעצמנו. הטיפול האישי שלנו (והשינוי) מתחיל היכן שהאשמה והאשמה מסתיימות ומתחילה אחריות.

אירווין יאלום אומר: "ככל שיש לאדם יותר בעצמו לעצמו, כך הוא מצפה פחות מאחרים. כבוד עצמי, המבוסס על ערך פנימי, הוא הבסיס לאוטונומיה אישית, שאי אפשר לקחת ממנה בשום צורה, שכן היא תלויה לחלוטין בעצמנו, בעוד שהתהילה תלויה תמיד באחרים".

מוּמלָץ: